אני לא משוגע אני הלום קרב

משוגעים? חולי נפש? אלימים? מפחידים? האם אלו הכינויים שמגיעים לגיבורים שלנו שנלחמו בשביל שאנחנו נישן בשקט?

מאת מעיין עמיאל

הלוחמים שלנו , הגיבורים שלנו שהתגייסו בגיל 18,שהפכו במהירות ילדים לגברים, שנלחמו בשביל שאנחנו נישן בשקט, ששרדו וחזרו הביתה מהמקום הרע שבו השאירו חברים, אומנם הם עזבו את המקום את המלחמה אך היא לא עזבה אותם. הם הלומי הקרב.

(צילום: יחסי ציבור)

לפי ההגדרה המילונית הלם קרב הינה תגובה פוסט טראומטית של חייל לאירוע שהתרחש במסגרת פעילות מבצעית.

כ-בין 10%–15% מכלל הנפגעים במלחמה הם נפגעי הלם קרב. בישראל חיים כ-4,000 נפגעים כאלה.

השנה נציין 20 שנה לצאת צה״ל מלבנון .

לבנון... איזה מקום קשה ,2 מלחמות, עשרות מבצעים,מאות חיילים שהלכו ולא חזרו ואלפי חיילים שחזרו אך לא חזרו אותו הדבר.

לוחמים ששבו מהתופת, מהמקום הנורא בו ראו מראות מזעזעים, התמודדו עם תנאים קשים ,איבדו חברים ואבדו חלק עצמם , לאחר ששבו מהמלחמה הם חוזרים הביתה עם אותם פצעי מלחמה שלא יגלידו , עם אותן צלקות שישארו לעד ובבית מה הם חווים? חוסר הבנה.

אנו לא מבינים מה הם עוברים מבחינתנו הם "משוגעים" , "יש להם בעיה ", "הם אלימים". זוהי לא הדרך הנכונה להתייחס אליהם, הם לא משוגעים, אין להם את הבעיה כמו שאנו חושבים כשאנו אומרים "יש להם בעיה" , הם לא אלימים הם פשוט לא שולטים בעצמם, הם הלומי קרב. הם אנשים שהלכו למלחמה והיא השאירה בהם צלקות שאולי לא נראות לעין אבל אותן צלקות הן צלקות שקופות ומוסתרות שנחשבות הקשות ביותר. אותם גיבורים נאלצים להתמודד עם הצלקות האלו יום יום, הם צריכים לשאת על גבם את אובדן של חבריהם ואת החוויות הקשות שעברו בנוסף להכל הם צריכים להתמודד עם התגובות הקשות של הסביבה

בעקבות ציון 20 שנה לצאת צה״ל מלבנון עולה שוב הנושא של היחס כלפי הלומי הקרב. מאותה מלחמה חזרו חיילים, בני אדם עם הצלקות והם מחליטים לשבור את השתיקה.

רפאל אזולאי בן 40 מירושלים שירת בחיל צנחנים ונלחם במלחמת לבנון השניה.

ספר על עצמך

״אני רפאל אזולאי בן 40 אב לבן ושתי בנות מתוקים, מאמן כדורגל, יוצא יחידת צנחנים, נפצעתי במלחמת לבנון השניה מטיל מרגמה ומאז אני מוכר כנכה צה״ל״.

האם תוכל לספר לנו את סיפור הפציעה שלך? או סיפור אחר שאתה מרגיש שהשאיר אצלך צלקות נפשיות?

״זה קרה בלילה שבין חמישי לשישי" משחזר רפאל ובעיניו עולות דמעות. "אני והפלוגה שלי התמקמנו בדרום לבנון , התחלנו להתארגן לשינה כשפתאום שוגר לעברינו טיל מרגמה , היו לנו בדיוק שניות בודדות לברוח למצוא מחסה, רבים מאיתנו לא הצליחו ואלו שהצליחו נפצעו קשה. אני נפצעתי ברגל במוח ובעין, עברתי ניתוח בעין והשתילו לי זכוכית, הוציאו לי רסיסים מהמוח ועדיין קיימת אצלי פגיעה מוחית נמוכה והוציאו לי רסיסים מהרגל. אומנם בפציעות הגופניות הצליחו לטפל עד כמה שאפשר ונתנו לי כלים ודרכים להמשיך לחיות איתן אך עם הפגיעות הנפשיות לא עשו הרבה , ואיתן אני נאלץ להתמודד יום יום״.

מהן הפגיעות הנפשיות עימן אתה מתמודד?

״אני סובל מסיוטים במהלך הלילות שבהם אני רואה את חברי מתים לי מול העיניים, אני עובר את אותו האירוע שוב ושוב וזה לא מרפא. אני לא יכול לשמוע זיקוקים או רעשים חזקים ובומים זה מיד מחזיר אותי למלחמה ואירועים שקרו במהלכה , קשה לי להריח ריח של אש. ובעיקר אני מתמודד עם האובדן כשאני רואה פרצוף שטיפה דומה לאחד מחברי לפלוגה ומיד נזכר בו זה קשה , אלו ללקות שישארו איתי כל החיים״.

האם היית מגדיר את עצמך כהלום קרב?

״כן, אני מאמין שכמעט כל אדם שחזר מהמלחמה הינו הלום קרב בתורה כזו או אחרת אך ישנם כאלה שחזרו והשתנו, ישנם הלומי קרב בדרגה גבוהה , שהקרב והמלחמה ממשיכים לחיות איתם ביום יום בעוד שיש כאלה שנזכרים באירועים משם רק באירועים מיוחדים כמו יום הזיכרון וכדומה. לכן בוודאי שאני מגדיר עצמי הלום קרב ולא רק הלום קרב הלום קרב בדרגה די גבוהה ".

האם גם אתה סובל מהסטריאוטיפים של הלומי קרב?

״בוודאי, לא פעם חוויתי את המבטים מאנשים שהסתכלו עליי ומהמבט שלהם אפשר היה להבין שהם חושבים שאני משוגע, חולה נפש, שהם מפחדים ממני, לא פעם אנשים נרתעו ממני , הרחיקו את הילדים. וכל זה בגלל טראומות שיש לי מהמלחמה שאליה יצאתי ונלחמתי בכדי שהם יוכלו לחיות בשלום״.

האם אתה כועס?

״אני מאוד כועס, אני כועס על העם שלנו שבמקום להבין ולהעניק להלומי הקרב מקום , תואר וכבוד של גיבורים אנשים נרתעים מהם וגורמים להם לא רק לסבול מהצלקות של המלחמה אלה גם לסבול מהצלקות של החיים בגלל המלחמה, אני כועס על המדינה שלא עושה דבר בשביל לשנות את המצב הקיים , אני מתפלל שהלוחמים הבאים, הגיבורים הבאים שישובו מהמלחמה עם צלקות נפשיות לא יזכו לקבלת פנים כזו ויקבלו את הכבוד המגיע להם״.

רפאל מציג את הצד של הלומי הקרב של אלו הסובלים בשקט, של אלו שאין בתוכם את הכוחות לקום ולדבר ולבקש את הכבוד המגיע להם.

עמית מרום בן 45 ממודיעין שירת בחיל האיסוף הקרבי בגדוד 747 נלחם במלחמת לבנון השניה.

ספר לנו על עצמך

״אני עמית מרום בן 45 אב לשלושה בעל חברת ייעוץ בינלאומית יוצא גדוד 747 של חיל האיסוף הקרבי".

ספר לנו סיפור שנשאר איתך עד היום, סיפור שאתה לא יכול לשכוח

״ זה קרה בשביעי לאפריל 96 הייתי אז מפקד צעיר נשלחתי עם החיילים שלי לכפר עאייטה אשאעב בדרום לבנון., התקדמנו בשקט במהלך הלילה ולפתע החלו להפגיז אותנו מאחד הבתים, המטרה הראשונה שלי הייתה למקד את החיילים שלי, להרגיע ולשמור על קור רוח ושיקול דעת, בעודי צועק פקודות ויורה אני קולט מזווית עיני חייל אחד שלי נפגע מהאש, הוא נפצע בבטנו והחל לדמם , רצתי אליו בעודי צועק לחיפוי ומודיע בקשר שאני זקוק לתגבורת , התגבורת הגיעה די מהר כנראה שהייתה בסביבה ובמהרה הסתיים הקרב אל אותו חייל לא שרד ומאז אני חי עם האשמה הזו שלא הצלחתי להציל אותו״.

מהן הפגיעות הנפשיות עימן אתה מתמודד?

" אני סובל כמובן מסיוטים , כמו מרבית הלוחמים שחזרו מהקרב, בסיוטים שלי אני רואה את אותו חייל מת לי מול העיניים שוב ושוב , אני רואה את אימא שלו ואת משפחתו בוכה על הקבר, אני צופה שוב ושוב באמו מטיחה בי דברי האשמה שלא שמרתי על הבן שלה , כל יום אזכרה , יום הולדת או סתם אירוע שיש לו אני נזכר בו ויושב ובוכה, מרגיש אשם ועם התחושה הזו אני הולך כל יום".

האם היית מגדיר את עצמך כהלום קרב?

"כן, אני חושב שאדם שנושא עימו מטענים וזיכרונות שרודפים אותו ועימם הוא צריך להתמודד ביום יום נחשב כהלום קרב, אני חווה את הקרב הזה כל כך הרבה פעמים שלפעמים אני כבר מאבד את זה, אני סובל מפחדים ומחרשות כאשר מישהו שקרוב אליי רק חולה במעט, כאשר אחד הילדים שלי נפצע ישר אני מתנהג כמו היפוכונדר ואני הופך כל מכה קטנה למשהו גדול. כן אני מגדיר עצמי כהלום קרב״.

האם גם אתה סובל מהסטריאוטיפים של הלומי קרב?

״בוודאי כמו כל הלום קרב אחר, לא פעם לא אישרו לחברים של הילדים שלי להגיע לבית שלנו כי חשבו שאני משוגע, או ברחו ממני בסופר כשהתחלתי להשתגע כי שמעתי רעש חזק מידי שהפחיד אותי והחזיר אותי לאותה סיטואציה. אנשים לא רואים מעבר , לא יודעים מי אני ומה הסיפור שלי וממהרים לשפוט אותי במקום לבוא ולנסות להבין ״.

אתה כועס? ואם כן על מי?

״ אני כועס על עצמי בראש ובראשונה שלא הצלחתי להציל את אותו חייל, כועס על המדינה שלא תומכת בלוחמים שלה ולא משנה את המציאות ונותנת להם להמשיך לחיות עם המטען הזה ועוד סטריאוטיפים המודבקים עליהם כמו נורת אזהרה במקום להקל ולבוא לעזור, אני כועס על החברה שממהרת לשפוט במקום לנסות להבין ".

עמית מייצג את אותם מפקדים שהיו רק בחורים צעירים שנאלצו לקחת החלטות שאותן הם סוחבים יום יום על הגב שלהם ועוד נאלצים להתמודד עם הסטריאוטיפים אותם מדביקה להם החברה.

השנה נציין 20 שנה לצאת צה״ל מלבנון וגם אחרי 20 שנה הלוחמים הלומי קרב מרגישים שלא מעריכים אותם ושלא נותנים להם את הכבוד הראוי הגיע הזמן לשנות זאת הגיע הזמן להעניק להם את הכבוד שמגיע להם ולהפסיק להסתכל עליהם המשוגעים, אלימים, חולי נפש. כי זה לא הם הם גיבורים שנתנו הכל שנלחמו ושרדו בשביל שאנחנו נוכל לישון בשקט.